יום שני, 24 בספטמבר 2012

שלום לכולם, הבלוג עבר דירה!

הרשומות החדשות מתפרסמות מעכשיו בוורדפרס, בכתובת הזו : http://govadeshe.wordpress.com/

מי שעשה לייק בדף הפייסבוק יקבל עדכונים לכל פוסט חדש, מכל דומיין שבו הוא ייכתב. :-)

יום טוב!

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

מסרים סותרים


בסופו של יום, כולנו ילדים. גם אלו שיכחישו נמרצות, שינופפו בעבודה הסופר אחראית ומחוייטת שלהם ובעובדה שהם לא סובלים לבזבז את הזמן על משחקים, מנוחה וזוטות שכאלו. כווווולכם - ילדים.
וכמו כל ילד, במודע או שלא במודע, כולנו מחפשים עוגן כלשהו, משהו מוצק שאפשר להתכוונן לפיו. חלק מצאו את אלוהים, חלק סתם מיישרים קו עם המיינסטרים, חלק סומכות בצורה עיוורת על הבעל... כולנו מחפשים במידה זו או אחרת את המבוגר האחראי.
פעם זה היה מאוד פשוט. בימים ההם כשהיה רק ערוץ אחד בטלויזיה, שתיים וחצי מפלגות, החנויות היו סגורות בין אחת וחצי לארבע, אנשים היו עובדים באותו המקום עד הפנסיה ולא היו יותר מדי טלטלות בחיים. כלומר, סביר להניח שהיו, אבל רוב האנשים ידעו פחות או יותר איפה הם נמצאים ולאיזה כיוון החיים שלהם הולכים.

היום נדמה שהמבוגר האחראי לא לגמרי החליט מה הוא רוצה מאיתנו.
אנחנו מקשיבים לממשלה. אנחנו מקשיבים לפרשנים בחדשות. אנחנו מקשיבים לפרסומות בטלויזיה. אנחנו מנסים ליישר קו עם המיינסטרים. אבל כל אחד מושך אותנו לכיוון אחר:
לפני חודש-חודשיים העלו את המס על הסיגריות והאלכוהול כדי להעביר כסף לשקר כלשהו אחר. נשמע הגיוני. אלו מוצרי מותרות, לא? ואם יש למישהו כסף להוציא על מוצרי מותרות, כנראה שאפשר לקחת ממנו כדי לסבסד משהו אחר.
מצד שני, אם אלו מוצרי מותרות ואין לנו כסף מיותר, אמא היתה אומרת לקנות מהם פחות. כשאין כסף צריך להצטמצם. וגם זה נשמע הגיוני. אבל אם לא נקנה את א', מאיפה יעבירו את הכסף לב'?
לפני קצת יותר חודשים, כל האוכלוסיה עשתה יופי של עבודה בחיסכון בחשמל. באמת דוגמה ומופת. ואז חברת החשמל התלוננה על הרווחים הנמוכים והעלתה את תעריפי החשמל.
נדמה כאילו כל דבר שאנחנו עושים הוא לא בסדר. כשמנסים לחסוך ולקנות ברשתות הגדולות אנחנו דופקים את בעלי החנויות הפרטיות שנסגרות על ימין ועל שמאל. כשאנחנו מנסים לחיות כמו שמראים לנו בפרסומות המשודרות בערוצי טלויזיה סבירים לגמרי או מודפסות בעיתונים לאדם הפשוט אנחנו מואשמים שאנחנו נהנתנים אוכלי סושי. ולא שמפרסמים שם אופנה עילית כלשהי, מקסימום מבצעי סופעונה בפוקס.
ומילא אם איזשהו מקור סמכותי היה שומר על עקביות בנושא. אבל הפרסומות מעודדות אותנו מצד אחד לחסוך ולקנות במקום הזול ומצד שני לקנות דברים שלא תמיד צריך; הממשלה מעודדת אותנו לעבור לפריפריה אבל מדגימה אפס השקעה בתחבורה ציבורית ומעלה את מחיר הדלק; פרשן כלשהו אומר מצד אחד שצריך להדק את החגורה ולא לקנות כל דבר שרואים, ואחר כך מדווח על האטה במשק. למי נקשיב?

כולנו ילדים עם ADHD חמור ובלי ריטלין, והמבוגר האחראי לא רק שלא עוזר, הוא גם נותן לנו צלחת עוגיות להעלאת הסוכר בדם כדי שנמשיך לעשות כל כך הרבה רעש ולא נוכל לשבת רגע בשקט ולחשוב מה לעשות עם עצמנו.
אנחנו יוצרים בועה ענקית של רעש שמישהו מבחוץ מתדלק, לא כי הוא ירוויח מזה משהו אלא כי הוא יפסיד את התחתונים שלו ברגע שנשים לב שאין פה כלום.
ולא רק מישהו אחד כזה.

תקראו לי סמולנית אנרכיסטית עוכרת, אבל אין מבוגר אחראי. אין דרך ברורה. אין משהו אחד בטוח שאפשר לסמוך עליו. אפילו אבינו שבשמיים, יש שבעים פנים לתורתו.
האנרכיה כבר כאן, ורציתי לכתוב "אם נרצה ואם לא" אבל די ברור שרובנו לא רוצים. זה לא משנה את העובדה שאיש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר, והממשלה לא מיישמת החלטות שהיא עצמה קיבלה, סתם כי לא בא לה, במיוחד כשזה קשור להעברת תקציבים. אבל מפמפמת לנו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הלכנו לאיבוד, נעמדנו במקום אחד לחכות שימצאו אותנו, ואף אחד לא בא.

יום שני, 27 באוגוסט 2012

שנת לימודים

אצלנו לא היה מי שחזר לגן או לבי"ס, אנחנו בחינוך ביתי. אבל זה לא אומר שלא לומדים. 
השנה נצטרך ללמוד לא מעט...

בעוד חודש וקצת אנחנו עוברים לצפון הרחוק. 
כל חיינו גרנו במרכז המפוייח והצפוף, עוברים מדירה לדירה ומעבודה לעבודה בנסיון לשמור על אורח החיים שאנחנו מכירים. ובקרוב נתחיל משהו חדש לגמרי.
אנחנו עוברים לגור אי שם בין קרית שמונה למטולה. לאלו מכם ששכחו מה יש מחוץ לת"א (בלי שמץ ביקורת, גם אני כזו, הייתי צריכה לפתוח מפה כדי לראות איפה זה בכלל בפעם הראשונה) - נעבור לאיזור הכי צפוני בארץ. רמת הגולן מימינינו, לבנון מעלינו (וגם קצת משמאלינו).
זה אומר הרבה יותר דשא, אבל הרבה פחות גובה. אני לא יודעת אם אוכל להמשיך לעבוד בגובה שם. וזה יחסר לי מאוד.

נצטרך ללמוד להכיר מקום אחר, אורח חיים אחר. 
תהיה לנו דירה הרבה יותר קטנה. נצטרך ללמוד לוותר על חלק גדול הרכוש שיש לנו כרגע ולהסתדר בלעדיו, כי הוא פשוט לא ייכנס שם. בעיני זה דווקא דבר טוב, החיים מכריחים אותי להסתפק במועט. זה שיעור לא קל, אבל מעניין.

לראשונה מרכז חיינו לא יהיה בת"א. גם כשלא ממש גרנו בה, עדיין היינו במרחק אוטובוס אחד ממנה, ומצאנו את עצמנו הרבה בשוק או בחנויות טבע בת"א. עכשיו כבר לא תהיה לנו את האופציה הזו.

נצטרך לעבוד בעבודות חדשות. אין לנו מושג ממה נתפרנס שם, אבל אני בטוחה שנמצא משהו. 

נכיר אנשים חדשים במפגשים חדשים של חינוך ביתי. וכבר הספקנו להבין שזה די שונה מהמפגשים בתל אביב.



אין ספק, אנחנו הולכים ללמוד הרבה בשנה הקרובה.
אבל כמו בכל שנת לימודים, קודם יש חגים. עוד תקופה קצרה לזרוק ולהזרק בה לפני שנותנים פול גז. :-)

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

חזרה לבית הספר

נדמה לי שמחר תחל שנת הלימודים. אין לי מושג למתי בדיוק הזיזו את תחילתה, העשרים ומשהו זה תאריך הרבה פחות קליט מהאחד בספטמבר.
ילדים ובני נוער כבר לא ימלאו את הרחובות אלא יסתגרו במוסדות שמתיימרים להכין אותם לחיים האמיתיים בעודם מבודדים אותם מהם 8 שעות ביום למשך 12 שנים.
הם ילמדו תכנים שלא בהכרח מעניינים אותם, שהם לא בהכרח טובים בהם ושהם לא בהכרח ישתמשו בהם. אני אפילו לא בטוחה שהם יטרחו לזכור אותם שניה אחרי שייגמר המבחן העוסק בהם. למה? כי מישהו החליט שאלו הדברים שצריך לדעת, ולא דברים אחרים. או שאולי דווקא היה נחמד אם היו לומדים דברים אחרים, אבל אין לזה תקציב. זוכרים שפעם היו שיעורי מלאכה בבי"ס? שיעורי ציור? היום הם נחלת ההיסטוריה.
ילדים צריכים ללמוד לשבת על התחת למשך כל שעות יום הלימודים, להוציא 35 דקות של הפסקה (אאל"ט; במצטבר) ושני שיעורי חינוך גופני בשבוע. אמנם הוציאו את האוכל הלא בריא מבית הספר (לפחות חלק ממנו, גם מה שנשאר הוא לא שיא הבריאות) אבל מישהו שכח שלפעילות גופנית יש גם תפקיד כלשהו בשמירה על הבריאות ומניעת השמנה, מעבר לעובדה הפעוטה שילדים לא אמורים לשבת כל כך הרבה שעות על התחת.


שוברים את רוחם.
מדהים אותי כל שנה מחדש שהם מסכימים לסבול את זה.
שהם לא רואים איזה כוח יש להם, שיש להם איזשהו כוח בכלל. שהם יכולים פשוט להגיד לא, ולהשאיר את המבוגרים חסרי אונים מולם. שהם יכולים לבחור מה לעשות, ומה ללמוד, ואיזה תוכן הם רוצים בחיים שלהם, והם נשארים בדיכוי ההמוני הזה.
טינאייג'רים עם כל כך הרבה להט, כל כך הרבה אנרגיות, כל כך הרבה אידיאולוגיה וכל כך מעט תעוזה.


ילדים, צאו מהכלא שלכם.
החיים האמיתיים כבר כאן. 

יום שלישי, 31 ביולי 2012

זמן, כסף וכיו"ב

בימים האחרונים בהם אני שומעת רדיו, יוצא לי לשמוע הרבה את תגובת משרד האוצר לכל הטענות המופנות כלפיו (ולא חסרות כאלו). נראה כאילו לא משנה על מה מדברים, התגובה תמיד תכיל משפט אחד שאומר שאנחנו כפסע מלהיות כמו ספרד ויוון ושאר קטסטרופות המתרגשות על עולמנו, ושאנחנו בצמיחה המתבטאת בין השאר בכך שנוצרו הרבה מקומות עבודה.
אני לא כלכלנית גדולה ולא יודעת עד כמה אנחנו קרובים או רחוקים מספרד ויוון, אבל בעבודה אני מבינה דבר או שניים.

שנינו עובדים. יחד, אנחנו מצליחים מדי פעם לגרד חמש ספרות.
להזכיר, הילד שלנו לא הולך לגן, כך שאנחנו חוסכים את ההוצאה הזו.
אנחנו גם לא אוכלים בשר, לא מחזיקים טלויזיה, לא מעסיקים עוזרת, לא מעשנים ולא קונים אוכל מוכן.
ועדיין, קשה לנו.
נכון, יש עבודות שמרוויחים בהן יותר. יש אנשים שלא מבינים איך אפשר להסתדר בלי שאחד מבני הזוג (לפחות) מביא הביתה חמש ספרות על בסיס קבוע. אבל אפילו שכר מינימום צריך לאפשר קיום מינימלי. וכל סכום מעליו אמור להעלות את רמת החיים בהתאם.
אמור, מסתבר, זה שם של דג ואין חיה כזאת בצה"ל.
אנחנו חיים בפשטות מרצון (יש שיגידו: התכלבות) ועדיין גוררים מינוס.

מה הטעם בכל מקומות העבודה החדשים האלו אם המשכורת שמרוויחים בהם לא מספיקה כדי לשלם שכ"ד וחשבונות?
לעבוד זה חשוב, אבל להיות מסוגל להשתמש בכסף שהרווחת זה גם עניין שצריך לחשוב עליו.
אז העלו את המיסים על אלכוהול וסיגריות. זה מזכיר לי קצת מה שהיה עם חברת החשמל לפני כמה חודשים - הציבור חסך בחשמל כדי לשלם פחות, ואז הרווחים הצטמצמו וחברת החשמל החליטה להעלות את התעריפים כדי שהרווחים יחזרו להיות כמו קודם. מה יקרה אם הציבור יחשוב קצת, יגיע למסקנה שאלכוהול וסיגריות אלו באמת מוצרי מותרות ויפחיתו את  צריכתם? מאיפה יקחו אז? אני לא חושבת שהדברים האלו צריכים להיות זולים במיוחד אבל בטח יש דרך יעילה יותר להפריד בין אלו שיש להם במובהק ואלו שאין להם במובהק ולקחת יותר מהראשונים.

ואגב ראשונים: נראה שלפוליטיקה הגיעו שני סוגים של אנשים (ואני לא מתיימרת כאן לציין מי שייך לאיזה סוג, באמת שאין לי מושג): אלו שבאמת רוצים לעשות שינוי ורואים בעבודתם שליחות, ואנשים תחרותיים מאוד שרוצים להגיע לטופ. אנשים מהסוג השני, בעצם, נמצאים בצמרות של הרבה מקומות. אני מאמינה שרוב בעלי ההון הם כאלה (כי אם לא היו, למה לצבור אותו?).
במשרד האוצר אומרים שהם נמנעים מצעדים מסויימים שהציבור רוצה לראות אותם קורים כדי לא להבריח את בעלי ההון. ואני תוהה, למה שבעלי ההון יברחו?
יש לכם? תנו! זה לא הולך לפח, אתם יודעים. עושים עם הכספים האלו הרבה דברים טובים.
אני יודעת שהרבה עשירים מופלגים תורמים באופן קבוע. זה לא סותר בעיני. שום דבר רע לא יקרה אם חלק מהכספים האלו יגיעו באופן קבוע למדינה והיא כבר תחלק אותם למי שצריך. נכון שלא תמיד היא עושה את זה באופן היעיל ביותר, אבל זה מנגנון טוב דיו.

אני חושבת על כל זה ומרגישה ייאוש. מסתכלת על משרד האוצר ורואה שר שמנותק ממני, שלא יודע בכלל איך אני חיה.
אני באמת כבר לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לאפשר למשפחה שלנו לנשום קצת.

לא יודעת אם מקומות עבודה זה מה שאנחנו צריכים. הייתי מסתפקת במחירים קצת יותר שפויים על פירות וירקות (רק שלא יוסיפו להם מע"מ, אחרת באמת נישאר בלי כסף לאוכל) ובשכ"ד קצת יותר נמוך.
כשהכרתי את אורן הוא גר בדירת חדר של 1000 ש"ח לחודש בערך (אז עוד שילמו שכ"ד בדולרים). היום אין סיכוי למצוא דירת חדר בפחות מכפול מזה. המשכורת שלנו, לעומת זאת, לא הכפילה את עצמה מאז.

זה יהיה חייב להתפוצץ מתישהו למישהו בפנים.
השאלה היא רק למי ואיך.
ואיך להגן על עצמנו הכי טוב שאפשר מפני היום שבו זה יקרה.

יום ראשון, 29 ביולי 2012

תשעה באב

בימים האחרונים התחלתי לשמוע רדיו בעבודה, בעיקר גל"צ. 
התחנה הזו היתה שימושית היום במיוחד, כי בכל התחנות שידרו שירים ישראליים בעלי אקורדים מינוריים (לאו דווקא עצובים, אני בספק אם טרחו בכלל להקשיב למילים) ובגלי צהל היו דיונים מעניינים למדי. לצערי אני לא יכולה לתמצת לכם את כל 'המילה האחרונה' של היום, אבל אם יש לכם זמן - לכו לאתר ותקשיבו. עד כדי כך.
מן הסתם לא צמתי היום. גם לא הרגשתי אבלה במיוחד הבוקר. אם כי לקראת הצהריים כבר הייתי שקועה במחשבות על היום הזה. על שנאת החינם שהפכה לאורח חיים בלי שבכלל ישימו לב שהיא כאן, שם ובכל מקום. 

יושבים אנשים ומחכים לבית המקדש. חלק עוסקים בבניינו ממש, מתכננים והוגים איך הוא יהיה ויראה, ומה יהיה בו. 
מחכים לגאולה, למשיח. למישהו שיבוא ויפתור הכל, ואז יהיו שלום, אחווה ואחדות. אז פתאום נרגיש טוב.
אם יש יום שבו אני מרגישה שזה לא יקרה, זה היום. 
לא כי כל כך נורא פה, אלא כי אף אחד לא יבוא וייקח את כל הבעיות שלנו באורח קסם. לא מלאך, לא שרף, לא שליח ולא אלוהים בכבודו ובעצמו. זה לא קרה כשהיה בית מקדש, זה לא קרה כשאלוהים היה גלוי לעם וזה לא יקרה עכשיו או בכלל.
אבל אל ייאוש. כל אחד יכול לקחת אחריות על הרגשות שלו, להפוך את הקולות הפנימיים שלו לחיוביים יותר ולהרגיש איך הוא גואל את עצמו ואת סביבתו הקרובה. זה אולי יישמע קצת כמו ניו אייג' בולשיט להגיד שהכל הוא חשיבה חיובית ותו לא וזה אכן קצת פשטני, אבל זה חלק גדול מזה.
להגיד שדופקים אותי כל הזמן - זו שנאת חינם. זה להאשים גורם ערטילאי (או פחות ערטילאי) בכך שכל מה שהוא עושה זה נגדך לא מראה על חיבה יתרה. אף אחד לא עושה דברים נגד מישהו אחר. לרוב, אנשים עושים דברים בעד עצמם. וכשמסתכלים על זה ככה הם נראים טיפה פחות שליליים (גם אגואיסטיות היא לא משהו תכונה, אבל לא למקרים כאלו אני מתכוונת).
לא תמיד אנחנו זוכרים לדון אנשים לכף זכות. אולי יש להם סיבות משלהם? אולי אנחנו לא רואים את כל התמונה? הכי קל להתעצבן, בלי לשים לב שכשאנחנו עושים את זה אנחנו מרחיקים את עצמנו מהתחושה הפנימית הזו שהגאולה שלנו היא ממש פה ובהישג יד.

כן, ניו אייג' בולשיט, אני יודעת.

אבל כך או כך, ביום חמישי חל ט"ו באב, חג האהבה. יש את אלו שיגידו "תרמתי כבר בוולנטיינ'ס דיי" ויש כאלו שגם השבוע מתכוננים למנת הקיטש הורוד והשוקולדי והתכשיטי שעולה לא מעט כסף.
במקום זה (או אם ממש תתעקשו, אז בנוסף, אני לא אמנע מאף אחד שוקולד) אולי אפשר לקחת רגע ולחשוב איך מגיעים מאפס למאה תוך חמישה ימים, איך עוברים מהרהורים על שנאת חינם לאהבה. לא אהבה רומנטית, פשוט אהבה. וקבלה. ונתינה. וחינם.

יש כל כך הרבה שנאת חינם סביבנו, האם יש פה גם אהבת חינם? ביחס ישר? הפוך? נסתרת? גלויה? 
תוכלו למצוא אותה עד יום חמישי?

יום שבת, 28 ביולי 2012

ולפעמים אני מתעייפת

ואין לי כוח יותר.
אני רוצה להיות בבית עם האיש שלי, שאני בקושי רואה, ושיהיה לי כוח לשחק עם צ'ופ. אני חוזרת בסוף יום עבודה ובקושי יש לי אנרגיות להסתכל עליו.
אני רוצה לעבור לצפון הרחוק. למקומות שבהם האויר פחות מפוייח ואולי המחייה תהיה יותר זולה.
אני רוצה עוד ילד.

מצד אחד אני כן רוצה ללמוד עוד על החבלים, להתקדם, לעשות כל פעם משהו חדש שלא עשיתי קודם. מצד שני, היה נחמד אם הייתי מתחילה את זה לפני כמה שנים ולא כשיש לי כבר משפחה שצריכה אותי.

קוראים