למי שטרם הכיר אותי (מצד אחד - רשומה ראשונה. מאיפה תכירו. מצד שני, מי כבר יקרא אותה חוץ מאלו שכבר מכירים?), אני סנפלינגאית. בקיץ עברתי קורס סנפלינג שמאפשר לעבוד בתחום (או יותר נכון להשתמש בו בשביל עבודות אחרות, אני לא עושה סנפלינג בטבע) ומאז אני גולשת על בניינים באופן יומיומי.
טוב, כמעט.
בהתחלה היה לי קצת קשה להשתלב בתחום. אחרי שסיימתי את הקורס התחלתי לעבוד והסתבר לי מה שכבר ידעתי מראש - זה הרבה פחות קל ממה שזה נראה. הדלי של המים בניקוי החלונות כבד. גם להסתובב עם תיק ובו חבל וציוד גלישה זה לא ממש קל. במיוחד אם צריך לטפס איתו קומה-שתיים במדרגות. וצריך גם ללמוד את העבודה עצמה. אחרי הכל, לא ממש ניקיתי חלונות או עבדתי בבניין או בשיפוצים לפני כן. כלי העבודה המאסיבי ביותר שהשתמשתי בו עד אז היה מברג, בערך.
ובחברות כאלו לעתים רחוקות יש מישהו שבאמת יש לו זמן להקדיש לך. אין צוות הדרכה מסודר. מלמדים אותך מה שאפשר בזמן שיש, והלאה - תסתדרי.
ולא ממש הסתדרתי.
אז אם היה צריך מישהו על הקרקע - זו הייתי אני.
ואם עשו עבודות של שיקום מבנים - לרוב הייתי בתפקידים תומכי לחימה ולא גלשתי בפועל.
ולא ממש גלשתי כל יום, ולא ממש הצלחתי לפתח את הביטחון בעצמי ובחבל, ובסופו של דבר התפוטרתי מאותה החברה.
אבל כשעוד הייתי שם, נוצר בי מן רושם כזה שלרדת לגלישה רק עם דלי ומגב -את זה כל אחד כמעט יכול לעשות. המאגניבים שיודעים מה הם עושים - הם יורדים עם פטישונים, דיסקים ושאר דברים שפועלים על חשמל ועוסקים בפירוק לגורמים של בטון.
ואז הגעתי לחברה הנוכחית שאני עובדת בה. שבכלל לא עושה ניקוי חלונות כרגע (אבל רגע, זה הכי קל, לא?).
ושעובדים כרגע באתרי בנייה. ושעם הזמן - אני אלמד לעשות הכל.
ואכן התחלתי ללמוד בה. רוב הזמן אני עושה איטום לשיש עם חומר דביק שאף אחד לא אוהב, חוץ ממני וגם זה רק בימים יפים. הגלישות הרבה יותר ארוכות מאלו של ניקוי החלונות - לפעמים אני עולה על החבל לפני תשע בבוקר ויורדת ממנו בשלוש וחצי בצהריים, ויורדים עם הרבה יותר ציוד - חומר איטום, דלי עם מים וסבון והתיק האישי שלי, אבל פחות אינטנסיביות, הרבה יותר קלות, להפתעתי הרבה.
ועדיין, היתה לי רתיעה מסויימת מלגלוש עם כלי עבודה חשמליים.
בהתחלה לימדו אותי לעבוד עם דיסק. הכוונה למן מכשיר שנראה כאילו הוצא מחלום הבלהות של מישהו - מכשיר שבראשו יש נייר זכוכית עגול שמסתובב במהירות גבוהה ומשייף שיש. בעצם, הוא משייף כל מה שהוא נוגע בו, וכדאי מאוד שלא ייגע ביד שלך או בחבלים שלך.
ואכן העזתי לעבוד איתו רק על במת הרמה. אבל בהתחשב בכך שהבחור השני יותר מהיר ממני ושאף אחד חוץ ממני לא ממש רוצה לאטום, זה הסתדר טוב.
והיום - היום עבדתי בפעם הראשונה עם פטישון. בניגוד לאיך שזה נשמע, פטישון אינו פטיש קטן אלא יותר כמו מקדחה על סטרואידים. הוא יכול לקדוח חור, והוא יכול גם לפרק קיר. תלוי איך משתמשים בו.
הבוס שלי הסתכל עליי היום בבוקר במבט מודאג והזהיר אותי שצפוי לי יום קשה. שהוא בכלל לא בטוח שאוכל לעשות את זה. חשבתי שהוא אומר את זה רק כדי להפחיד אותי.
זה דווקא התחיל פשוט - התחברתי לחבל, ואז הוגשו לי שתי מקדחות ופטישון. וכבל לחבר אליו את כל אלה. ודלי עם עוד כמה פיצ'פקעס. אבל מה אכפת לי, לא אני סוחבת, החבל סוחב.
מקדחה אחת היתה סתם חלשה מדי, נשארתי עם הפטישון ועוד אחת עם תפקיד קצת שונה.
ואז הבנתי מה היה כל כך קשה - הפטישון, למרות הרגלו המגונה להכות לא רק את הקיר אלא גם את מי שמחזיק אותו מהצד השני (לעזאזל עם החוק ההוא של ניוטון, באמת כל כך נחוץ לשמר אנרגיה?), דווקא היה בסדר. לא גורם נזק כמו הדיסק, מתנהג יפה רוב הזמן. אבל כדי לקדוח איתו צריך קונטרה. וקונטרה זה דבר שלפעמים קצת קשה להשיג על החבל, ועל אחת כמה וכמה כשצריך לקדוח במרפסת, כשהדבר היחיד שאפשר להשעין עליו את הרגליים הוא המעקה של המרפסת מתחתיה, ושהגובה של הקודח (במקרה הזה - אני) הוא מטר וחצי. הרגליים פשוט לא מגיעות והפטישון מעיף אותך לעזאזל אחורה. או הצידה. או לאן שבא לו.
הצלחתי לעבוד איתו בערך חמש קומות לפני שאמרתי נואש.
אבל זה לא סוף עצוב. ממש לא.
יש בי חלק קטן ששמח שסוף סוף עשיתי את מה שהמאגניבים עושים, ולא השתפנתי. ואפילו הצלחתי בזה לכמה זמן.
וכשיצטרכו לקדוח במקום שבאמת יהיה בו איפה לשים קצה של רגל - יילך לי הרבה יותר בקלות.
ועשיתי משהו חדש שלא עשיתי קודם.
ולאט לאט אני מרוויחה לעצמי את היכולת לקרוא לעצמי סנפלינגאית. בלי כל מיני הסתייגויות של "אבל אני חדשה בזה" או "אני עדיין הרבה על הקרקע". סנפלינגאית, שעולה כל בוקר על החבל, חמישה ימים בשבוע, ויורדת ממנו פלוס מינוס בשלוש וחצי.
טוב, כמעט.
בהתחלה היה לי קצת קשה להשתלב בתחום. אחרי שסיימתי את הקורס התחלתי לעבוד והסתבר לי מה שכבר ידעתי מראש - זה הרבה פחות קל ממה שזה נראה. הדלי של המים בניקוי החלונות כבד. גם להסתובב עם תיק ובו חבל וציוד גלישה זה לא ממש קל. במיוחד אם צריך לטפס איתו קומה-שתיים במדרגות. וצריך גם ללמוד את העבודה עצמה. אחרי הכל, לא ממש ניקיתי חלונות או עבדתי בבניין או בשיפוצים לפני כן. כלי העבודה המאסיבי ביותר שהשתמשתי בו עד אז היה מברג, בערך.
ובחברות כאלו לעתים רחוקות יש מישהו שבאמת יש לו זמן להקדיש לך. אין צוות הדרכה מסודר. מלמדים אותך מה שאפשר בזמן שיש, והלאה - תסתדרי.
ולא ממש הסתדרתי.
אז אם היה צריך מישהו על הקרקע - זו הייתי אני.
ואם עשו עבודות של שיקום מבנים - לרוב הייתי בתפקידים תומכי לחימה ולא גלשתי בפועל.
ולא ממש גלשתי כל יום, ולא ממש הצלחתי לפתח את הביטחון בעצמי ובחבל, ובסופו של דבר התפוטרתי מאותה החברה.
אבל כשעוד הייתי שם, נוצר בי מן רושם כזה שלרדת לגלישה רק עם דלי ומגב -את זה כל אחד כמעט יכול לעשות. המאגניבים שיודעים מה הם עושים - הם יורדים עם פטישונים, דיסקים ושאר דברים שפועלים על חשמל ועוסקים בפירוק לגורמים של בטון.
ואז הגעתי לחברה הנוכחית שאני עובדת בה. שבכלל לא עושה ניקוי חלונות כרגע (אבל רגע, זה הכי קל, לא?).
ושעובדים כרגע באתרי בנייה. ושעם הזמן - אני אלמד לעשות הכל.
ואכן התחלתי ללמוד בה. רוב הזמן אני עושה איטום לשיש עם חומר דביק שאף אחד לא אוהב, חוץ ממני וגם זה רק בימים יפים. הגלישות הרבה יותר ארוכות מאלו של ניקוי החלונות - לפעמים אני עולה על החבל לפני תשע בבוקר ויורדת ממנו בשלוש וחצי בצהריים, ויורדים עם הרבה יותר ציוד - חומר איטום, דלי עם מים וסבון והתיק האישי שלי, אבל פחות אינטנסיביות, הרבה יותר קלות, להפתעתי הרבה.
ועדיין, היתה לי רתיעה מסויימת מלגלוש עם כלי עבודה חשמליים.
בהתחלה לימדו אותי לעבוד עם דיסק. הכוונה למן מכשיר שנראה כאילו הוצא מחלום הבלהות של מישהו - מכשיר שבראשו יש נייר זכוכית עגול שמסתובב במהירות גבוהה ומשייף שיש. בעצם, הוא משייף כל מה שהוא נוגע בו, וכדאי מאוד שלא ייגע ביד שלך או בחבלים שלך.
ואכן העזתי לעבוד איתו רק על במת הרמה. אבל בהתחשב בכך שהבחור השני יותר מהיר ממני ושאף אחד חוץ ממני לא ממש רוצה לאטום, זה הסתדר טוב.
והיום - היום עבדתי בפעם הראשונה עם פטישון. בניגוד לאיך שזה נשמע, פטישון אינו פטיש קטן אלא יותר כמו מקדחה על סטרואידים. הוא יכול לקדוח חור, והוא יכול גם לפרק קיר. תלוי איך משתמשים בו.
הבוס שלי הסתכל עליי היום בבוקר במבט מודאג והזהיר אותי שצפוי לי יום קשה. שהוא בכלל לא בטוח שאוכל לעשות את זה. חשבתי שהוא אומר את זה רק כדי להפחיד אותי.
זה דווקא התחיל פשוט - התחברתי לחבל, ואז הוגשו לי שתי מקדחות ופטישון. וכבל לחבר אליו את כל אלה. ודלי עם עוד כמה פיצ'פקעס. אבל מה אכפת לי, לא אני סוחבת, החבל סוחב.
מקדחה אחת היתה סתם חלשה מדי, נשארתי עם הפטישון ועוד אחת עם תפקיד קצת שונה.
ואז הבנתי מה היה כל כך קשה - הפטישון, למרות הרגלו המגונה להכות לא רק את הקיר אלא גם את מי שמחזיק אותו מהצד השני (לעזאזל עם החוק ההוא של ניוטון, באמת כל כך נחוץ לשמר אנרגיה?), דווקא היה בסדר. לא גורם נזק כמו הדיסק, מתנהג יפה רוב הזמן. אבל כדי לקדוח איתו צריך קונטרה. וקונטרה זה דבר שלפעמים קצת קשה להשיג על החבל, ועל אחת כמה וכמה כשצריך לקדוח במרפסת, כשהדבר היחיד שאפשר להשעין עליו את הרגליים הוא המעקה של המרפסת מתחתיה, ושהגובה של הקודח (במקרה הזה - אני) הוא מטר וחצי. הרגליים פשוט לא מגיעות והפטישון מעיף אותך לעזאזל אחורה. או הצידה. או לאן שבא לו.
הצלחתי לעבוד איתו בערך חמש קומות לפני שאמרתי נואש.
אבל זה לא סוף עצוב. ממש לא.
יש בי חלק קטן ששמח שסוף סוף עשיתי את מה שהמאגניבים עושים, ולא השתפנתי. ואפילו הצלחתי בזה לכמה זמן.
וכשיצטרכו לקדוח במקום שבאמת יהיה בו איפה לשים קצה של רגל - יילך לי הרבה יותר בקלות.
ועשיתי משהו חדש שלא עשיתי קודם.
ולאט לאט אני מרוויחה לעצמי את היכולת לקרוא לעצמי סנפלינגאית. בלי כל מיני הסתייגויות של "אבל אני חדשה בזה" או "אני עדיין הרבה על הקרקע". סנפלינגאית, שעולה כל בוקר על החבל, חמישה ימים בשבוע, ויורדת ממנו פלוס מינוס בשלוש וחצי.
