שלום לכולם, הבלוג עבר דירה!

הרשומות החדשות מתפרסמות מעכשיו בוורדפרס, בכתובת הזו : http://govadeshe.wordpress.com/

מי שעשה לייק בדף הפייסבוק יקבל עדכונים לכל פוסט חדש, מכל דומיין שבו הוא ייכתב. :-)

יום טוב!

מסרים סותרים

בסופו של יום, כולנו ילדים. גם אלו שיכחישו נמרצות, שינופפו בעבודה הסופר אחראית ומחוייטת שלהם ובעובדה שהם לא סובלים לבזבז את הזמן על משחקים, מנוחה וזוטות שכאלו. כווווולכם - ילדים.
וכמו כל ילד, במודע או שלא במודע, כולנו מחפשים עוגן כלשהו, משהו מוצק שאפשר להתכוונן לפיו. חלק מצאו את אלוהים, חלק סתם מיישרים קו עם המיינסטרים, חלק סומכות בצורה עיוורת על הבעל... כולנו מחפשים במידה זו או אחרת את המבוגר האחראי.
פעם זה היה מאוד פשוט. בימים ההם כשהיה רק ערוץ אחד בטלויזיה, שתיים וחצי מפלגות, החנויות היו סגורות בין אחת וחצי לארבע, אנשים היו עובדים באותו המקום עד הפנסיה ולא היו יותר מדי טלטלות בחיים. כלומר, סביר להניח שהיו, אבל רוב האנשים ידעו פחות או יותר איפה הם נמצאים ולאיזה כיוון החיים שלהם הולכים.

היום נדמה שהמבוגר האחראי לא לגמרי החליט מה הוא רוצה מאיתנו.
אנחנו מקשיבים לממשלה. אנחנו מקשיבים לפרשנים בחדשות. אנחנו מקשיבים לפרסומות בטלויזיה. אנחנו מנסים ליישר קו עם המיינסטרים. אבל כל אחד מושך אותנו לכיוון אחר:
לפני חודש-חודשיים העלו את המס על הסיגריות והאלכוהול כדי להעביר כסף לשקר כלשהו אחר. נשמע הגיוני. אלו מוצרי מותרות, לא? ואם יש למישהו כסף להוציא על מוצרי מותרות, כנראה שאפשר לקחת ממנו כדי לסבסד משהו אחר.
מצד שני, אם אלו מוצרי מותרות ואין לנו כסף מיותר, אמא היתה אומרת לקנות מהם פחות. כשאין כסף צריך להצטמצם. וגם זה נשמע הגיוני. אבל אם לא נקנה את א', מאיפה יעבירו את הכסף לב'?
לפני קצת יותר חודשים, כל האוכלוסיה עשתה יופי של עבודה בחיסכון בחשמל. באמת דוגמה ומופת. ואז חברת החשמל התלוננה על הרווחים הנמוכים והעלתה את תעריפי החשמל.
נדמה כאילו כל דבר שאנחנו עושים הוא לא בסדר. כשמנסים לחסוך ולקנות ברשתות הגדולות אנחנו דופקים את בעלי החנויות הפרטיות שנסגרות על ימין ועל שמאל. כשאנחנו מנסים לחיות כמו שמראים לנו בפרסומות המשודרות בערוצי טלויזיה סבירים לגמרי או מודפסות בעיתונים לאדם הפשוט אנחנו מואשמים שאנחנו נהנתנים אוכלי סושי. ולא שמפרסמים שם אופנה עילית כלשהי, מקסימום מבצעי סופעונה בפוקס.
ומילא אם איזשהו מקור סמכותי היה שומר על עקביות בנושא. אבל הפרסומות מעודדות אותנו מצד אחד לחסוך ולקנות במקום הזול ומצד שני לקנות דברים שלא תמיד צריך; הממשלה מעודדת אותנו לעבור לפריפריה אבל מדגימה אפס השקעה בתחבורה ציבורית ומעלה את מחיר הדלק; פרשן כלשהו אומר מצד אחד שצריך להדק את החגורה ולא לקנות כל דבר שרואים, ואחר כך מדווח על האטה במשק. למי נקשיב?

כולנו ילדים עם ADHD חמור ובלי ריטלין, והמבוגר האחראי לא רק שלא עוזר, הוא גם נותן לנו צלחת עוגיות להעלאת הסוכר בדם כדי שנמשיך לעשות כל כך הרבה רעש ולא נוכל לשבת רגע בשקט ולחשוב מה לעשות עם עצמנו.
אנחנו יוצרים בועה ענקית של רעש שמישהו מבחוץ מתדלק, לא כי הוא ירוויח מזה משהו אלא כי הוא יפסיד את התחתונים שלו ברגע שנשים לב שאין פה כלום.
ולא רק מישהו אחד כזה.

תקראו לי סמולנית אנרכיסטית עוכרת, אבל אין מבוגר אחראי. אין דרך ברורה. אין משהו אחד בטוח שאפשר לסמוך עליו. אפילו אבינו שבשמיים, יש שבעים פנים לתורתו.
האנרכיה כבר כאן, ורציתי לכתוב "אם נרצה ואם לא" אבל די ברור שרובנו לא רוצים. זה לא משנה את העובדה שאיש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר, והממשלה לא מיישמת החלטות שהיא עצמה קיבלה, סתם כי לא בא לה, במיוחד כשזה קשור להעברת תקציבים. אבל מפמפמת לנו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הלכנו לאיבוד, נעמדנו במקום אחד לחכות שימצאו אותנו, ואף אחד לא בא.

שנת לימודים

אצלנו לא היה מי שחזר לגן או לבי"ס, אנחנו בחינוך ביתי. אבל זה לא אומר שלא לומדים. 

השנה נצטרך ללמוד לא מעט...

בעוד חודש וקצת אנחנו עוברים לצפון הרחוק. 

כל חיינו גרנו במרכז המפוייח והצפוף, עוברים מדירה לדירה ומעבודה לעבודה בנסיון לשמור על אורח החיים שאנחנו מכירים. ובקרוב נתחיל משהו חדש לגמרי.

אנחנו עוברים לגור אי שם בין קרית שמונה למטולה. לאלו מכם ששכחו מה יש מחוץ לת"א (בלי שמץ ביקורת, גם אני כזו, הייתי צריכה לפתוח מפה כדי לראות איפה זה בכלל בפעם הראשונה) - נעבור לאיזור הכי צפוני בארץ. רמת הגולן מימינינו, לבנון מעלינו (וגם קצת משמאלינו).

זה אומר הרבה יותר דשא, אבל הרבה פחות גובה. אני לא יודעת אם אוכל להמשיך לעבוד בגובה שם. וזה יחסר לי מאוד.

נצטרך ללמוד להכיר מקום אחר, אורח חיים אחר. 

תהיה לנו דירה הרבה יותר קטנה. נצטרך ללמוד לוותר על חלק גדול הרכוש שיש לנו כרגע ולהסתדר בלעדיו, כי הוא פשוט לא ייכנס שם. בעיני זה דווקא דבר טוב, החיים מכריחים אותי להסתפק במועט. זה שיעור לא קל, אבל מעניין.

לראשונה מרכז חיינו לא יהיה בת"א. גם כשלא ממש גרנו בה, עדיין היינו במרחק אוטובוס אחד ממנה, ומצאנו את עצמנו הרבה בשוק או בחנויות טבע בת"א. עכשיו כבר לא תהיה לנו את האופציה הזו.

נצטרך לעבוד בעבודות חדשות. אין לנו מושג ממה נתפרנס שם, אבל אני בטוחה שנמצא משהו. 

נכיר אנשים חדשים במפגשים חדשים של חינוך ביתי. וכבר הספקנו להבין שזה די שונה מהמפגשים בתל אביב.

אין ספק, אנחנו הולכים ללמוד הרבה בשנה הקרובה.

אבל כמו בכל שנת לימודים, קודם יש חגים. עוד תקופה קצרה לזרוק ולהזרק בה לפני שנותנים פול גז. :-)

חזרה לבית הספר

נדמה לי שמחר תחל שנת הלימודים. אין לי מושג למתי בדיוק הזיזו את תחילתה, העשרים ומשהו זה תאריך הרבה פחות קליט מהאחד בספטמבר.
ילדים ובני נוער כבר לא ימלאו את הרחובות אלא יסתגרו במוסדות שמתיימרים להכין אותם לחיים האמיתיים בעודם מבודדים אותם מהם 8 שעות ביום למשך 12 שנים.
הם ילמדו תכנים שלא בהכרח מעניינים אותם, שהם לא בהכרח טובים בהם ושהם לא בהכרח ישתמשו בהם. אני אפילו לא בטוחה שהם יטרחו לזכור אותם שניה אחרי שייגמר המבחן העוסק בהם. למה? כי מישהו החליט שאלו הדברים שצריך לדעת, ולא דברים אחרים. או שאולי דווקא היה נחמד אם היו לומדים דברים אחרים, אבל אין לזה תקציב. זוכרים שפעם היו שיעורי מלאכה בבי"ס? שיעורי ציור? היום הם נחלת ההיסטוריה.
ילדים צריכים ללמוד לשבת על התחת למשך כל שעות יום הלימודים, להוציא 35 דקות של הפסקה (אאל"ט; במצטבר) ושני שיעורי חינוך גופני בשבוע. אמנם הוציאו את האוכל הלא בריא מבית הספר (לפחות חלק ממנו, גם מה שנשאר הוא לא שיא הבריאות) אבל מישהו שכח שלפעילות גופנית יש גם תפקיד כלשהו בשמירה על הבריאות ומניעת השמנה, מעבר לעובדה הפעוטה שילדים לא אמורים לשבת כל כך הרבה שעות על התחת.


שוברים את רוחם.
מדהים אותי כל שנה מחדש שהם מסכימים לסבול את זה.
שהם לא רואים איזה כוח יש להם, שיש להם איזשהו כוח בכלל. שהם יכולים פשוט להגיד לא, ולהשאיר את המבוגרים חסרי אונים מולם. שהם יכולים לבחור מה לעשות, ומה ללמוד, ואיזה תוכן הם רוצים בחיים שלהם, והם נשארים בדיכוי ההמוני הזה.
טינאייג'רים עם כל כך הרבה להט, כל כך הרבה אנרגיות, כל כך הרבה אידיאולוגיה וכל כך מעט תעוזה.


ילדים, צאו מהכלא שלכם.
החיים האמיתיים כבר כאן. 

זמן, כסף וכיו"ב

בימים האחרונים בהם אני שומעת רדיו, יוצא לי לשמוע הרבה את תגובת משרד האוצר לכל הטענות המופנות כלפיו (ולא חסרות כאלו). נראה כאילו לא משנה על מה מדברים, התגובה תמיד תכיל משפט אחד שאומר שאנחנו כפסע מלהיות כמו ספרד ויוון ושאר קטסטרופות המתרגשות על עולמנו, ושאנחנו בצמיחה המתבטאת בין השאר בכך שנוצרו הרבה מקומות עבודה.
אני לא כלכלנית גדולה ולא יודעת עד כמה אנחנו קרובים או רחוקים מספרד ויוון, אבל בעבודה אני מבינה דבר או שניים.

שנינו עובדים. יחד, אנחנו מצליחים מדי פעם לגרד חמש ספרות.
להזכיר, הילד שלנו לא הולך לגן, כך שאנחנו חוסכים את ההוצאה הזו.
אנחנו גם לא אוכלים בשר, לא מחזיקים טלויזיה, לא מעסיקים עוזרת, לא מעשנים ולא קונים אוכל מוכן.
ועדיין, קשה לנו.
נכון, יש עבודות שמרוויחים בהן יותר. יש אנשים שלא מבינים איך אפשר להסתדר בלי שאחד מבני הזוג (לפחות) מביא הביתה חמש ספרות על בסיס קבוע. אבל אפילו שכר מינימום צריך לאפשר קיום מינימלי. וכל סכום מעליו אמור להעלות את רמת החיים בהתאם.
אמור, מסתבר, זה שם של דג ואין חיה כזאת בצה"ל.
אנחנו חיים בפשטות מרצון (יש שיגידו: התכלבות) ועדיין גוררים מינוס.

מה הטעם בכל מקומות העבודה החדשים האלו אם המשכורת שמרוויחים בהם לא מספיקה כדי לשלם שכ"ד וחשבונות?
לעבוד זה חשוב, אבל להיות מסוגל להשתמש בכסף שהרווחת זה גם עניין שצריך לחשוב עליו.
אז העלו את המיסים על אלכוהול וסיגריות. זה מזכיר לי קצת מה שהיה עם חברת החשמל לפני כמה חודשים - הציבור חסך בחשמל כדי לשלם פחות, ואז הרווחים הצטמצמו וחברת החשמל החליטה להעלות את התעריפים כדי שהרווחים יחזרו להיות כמו קודם. מה יקרה אם הציבור יחשוב קצת, יגיע למסקנה שאלכוהול וסיגריות אלו באמת מוצרי מותרות ויפחיתו את  צריכתם? מאיפה יקחו אז? אני לא חושבת שהדברים האלו צריכים להיות זולים במיוחד אבל בטח יש דרך יעילה יותר להפריד בין אלו שיש להם במובהק ואלו שאין להם במובהק ולקחת יותר מהראשונים.

ואגב ראשונים: נראה שלפוליטיקה הגיעו שני סוגים של אנשים (ואני לא מתיימרת כאן לציין מי שייך לאיזה סוג, באמת שאין לי מושג): אלו שבאמת רוצים לעשות שינוי ורואים בעבודתם שליחות, ואנשים תחרותיים מאוד שרוצים להגיע לטופ. אנשים מהסוג השני, בעצם, נמצאים בצמרות של הרבה מקומות. אני מאמינה שרוב בעלי ההון הם כאלה (כי אם לא היו, למה לצבור אותו?).
במשרד האוצר אומרים שהם נמנעים מצעדים מסויימים שהציבור רוצה לראות אותם קורים כדי לא להבריח את בעלי ההון. ואני תוהה, למה שבעלי ההון יברחו?
יש לכם? תנו! זה לא הולך לפח, אתם יודעים. עושים עם הכספים האלו הרבה דברים טובים.
אני יודעת שהרבה עשירים מופלגים תורמים באופן קבוע. זה לא סותר בעיני. שום דבר רע לא יקרה אם חלק מהכספים האלו יגיעו באופן קבוע למדינה והיא כבר תחלק אותם למי שצריך. נכון שלא תמיד היא עושה את זה באופן היעיל ביותר, אבל זה מנגנון טוב דיו.

אני חושבת על כל זה ומרגישה ייאוש. מסתכלת על משרד האוצר ורואה שר שמנותק ממני, שלא יודע בכלל איך אני חיה.
אני באמת כבר לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לאפשר למשפחה שלנו לנשום קצת.

לא יודעת אם מקומות עבודה זה מה שאנחנו צריכים. הייתי מסתפקת במחירים קצת יותר שפויים על פירות וירקות (רק שלא יוסיפו להם מע"מ, אחרת באמת נישאר בלי כסף לאוכל) ובשכ"ד קצת יותר נמוך.
כשהכרתי את אורן הוא גר בדירת חדר של 1000 ש"ח לחודש בערך (אז עוד שילמו שכ"ד בדולרים). היום אין סיכוי למצוא דירת חדר בפחות מכפול מזה. המשכורת שלנו, לעומת זאת, לא הכפילה את עצמה מאז.

זה יהיה חייב להתפוצץ מתישהו למישהו בפנים.
השאלה היא רק למי ואיך.
ואיך להגן על עצמנו הכי טוב שאפשר מפני היום שבו זה יקרה.

תשעה באב

בימים האחרונים התחלתי לשמוע רדיו בעבודה, בעיקר גל"צ. 

התחנה הזו היתה שימושית היום במיוחד, כי בכל התחנות שידרו שירים ישראליים בעלי אקורדים מינוריים (לאו דווקא עצובים, אני בספק אם טרחו בכלל להקשיב למילים) ובגלי צהל היו דיונים מעניינים למדי. לצערי אני לא יכולה לתמצת לכם את כל 'המילה האחרונה' של היום, אבל אם יש לכם זמן - לכו לאתר ותקשיבו. עד כדי כך.

מן הסתם לא צמתי היום. גם לא הרגשתי אבלה במיוחד הבוקר. אם כי לקראת הצהריים כבר הייתי שקועה במחשבות על היום הזה. על שנאת החינם שהפכה לאורח חיים בלי שבכלל ישימו לב שהיא כאן, שם ובכל מקום. 

יושבים אנשים ומחכים לבית המקדש. חלק עוסקים בבניינו ממש, מתכננים והוגים איך הוא יהיה ויראה, ומה יהיה בו. 

מחכים לגאולה, למשיח. למישהו שיבוא ויפתור הכל, ואז יהיו שלום, אחווה ואחדות. אז פתאום נרגיש טוב.

אם יש יום שבו אני מרגישה שזה לא יקרה, זה היום. 

לא כי כל כך נורא פה, אלא כי אף אחד לא יבוא וייקח את כל הבעיות שלנו באורח קסם. לא מלאך, לא שרף, לא שליח ולא אלוהים בכבודו ובעצמו. זה לא קרה כשהיה בית מקדש, זה לא קרה כשאלוהים היה גלוי לעם וזה לא יקרה עכשיו או בכלל.

אבל אל ייאוש. כל אחד יכול לקחת אחריות על הרגשות שלו, להפוך את הקולות הפנימיים שלו לחיוביים יותר ולהרגיש איך הוא גואל את עצמו ואת סביבתו הקרובה. זה אולי יישמע קצת כמו ניו אייג' בולשיט להגיד שהכל הוא חשיבה חיובית ותו לא וזה אכן קצת פשטני, אבל זה חלק גדול מזה.

להגיד שדופקים אותי כל הזמן - זו שנאת חינם. זה להאשים גורם ערטילאי (או פחות ערטילאי) בכך שכל מה שהוא עושה זה נגדך לא מראה על חיבה יתרה. אף אחד לא עושה דברים נגד מישהו אחר. לרוב, אנשים עושים דברים בעד עצמם. וכשמסתכלים על זה ככה הם נראים טיפה פחות שליליים (גם אגואיסטיות היא לא משהו תכונה, אבל לא למקרים כאלו אני מתכוונת).

לא תמיד אנחנו זוכרים לדון אנשים לכף זכות. אולי יש להם סיבות משלהם? אולי אנחנו לא רואים את כל התמונה? הכי קל להתעצבן, בלי לשים לב שכשאנחנו עושים את זה אנחנו מרחיקים את עצמנו מהתחושה הפנימית הזו שהגאולה שלנו היא ממש פה ובהישג יד.

כן, ניו אייג' בולשיט, אני יודעת.

אבל כך או כך, ביום חמישי חל ט"ו באב, חג האהבה. יש את אלו שיגידו "תרמתי כבר בוולנטיינ'ס דיי" ויש כאלו שגם השבוע מתכוננים למנת הקיטש הורוד והשוקולדי והתכשיטי שעולה לא מעט כסף.

במקום זה (או אם ממש תתעקשו, אז בנוסף, אני לא אמנע מאף אחד שוקולד) אולי אפשר לקחת רגע ולחשוב איך מגיעים מאפס למאה תוך חמישה ימים, איך עוברים מהרהורים על שנאת חינם לאהבה. לא אהבה רומנטית, פשוט אהבה. וקבלה. ונתינה. וחינם.

יש כל כך הרבה שנאת חינם סביבנו, האם יש פה גם אהבת חינם? ביחס ישר? הפוך? נסתרת? גלויה? 

תוכלו למצוא אותה עד יום חמישי?

ולפעמים אני מתעייפת

ואין לי כוח יותר.
אני רוצה להיות בבית עם האיש שלי, שאני בקושי רואה, ושיהיה לי כוח לשחק עם צ'ופ. אני חוזרת בסוף יום עבודה ובקושי יש לי אנרגיות להסתכל עליו.
אני רוצה לעבור לצפון הרחוק. למקומות שבהם האויר פחות מפוייח ואולי המחייה תהיה יותר זולה.
אני רוצה עוד ילד.

מצד אחד אני כן רוצה ללמוד עוד על החבלים, להתקדם, לעשות כל פעם משהו חדש שלא עשיתי קודם. מצד שני, היה נחמד אם הייתי מתחילה את זה לפני כמה שנים ולא כשיש לי כבר משפחה שצריכה אותי.

היום היה יום מדכא.

איזו כותרת גרועה לפוסט. עכשיו מי ייכנס לקרוא אותו? למה שאנשים ירצו לקרוא כמה רע לאנשים אחרים בחיים?
אלא אם כן אתם כמו האקס שלי.
האקס שלי מתחתן מתישהו בקרוב. זה לא מדכא, כמובן, זה דווקא מאוד משמח. היינו הרבה זמן יחד, והרבה זמן לחוד, ואני באמת שמחה שדברים טובים קורים לו בחיים, כי מגיע לו. הוא אדם טוב. רק שקצת מעציב אותי ששמעתי על זה מהאיש שלי, שקרא את זה בתגובה של חבר משותף שלהם בפייסבוק.

אבל נחזור קצת אחורה.

הוא תמיד טען שאני דרמה קווין. קיבל אותי כמו שאני, אבל אמר מדי פעם שאני חיה לי ממשבר למשבר. ואולי היה בזה לא מעט, כי באמת קרו הרבה דברים באותה התקופה, וכי לפעמים אני באמת לוקחת דברים קצת יותר ברצינות ממה שהם.   אבל כזו הייתי (ואולי עודני?) וככה הסתדרנו שנינו, במשך כל התקופה שבה היינו בקשר.
אחר כך הקשר בינינו קצת הצטנן. אני עברתי לגור עם האיש בעוד שהוא ושאר חבריי נשארו בעיר שבה גדלנו. כבר לא נפגשנו באותה התדירות. ואף אחד מאיתנו לא טיפוס של שיחות ארוכות בטלפון, אז גם אמצעי התקשורת הזה לא עבד.
אבל תמיד ידעתי שאם אצטרך אותו, הוא יהיה שם בשבילי.
מדי פעם באמת קרו דברים. והתקשרתי אליו. והוא היה שם ועזר לי, כאילו דיברנו רק אתמול, והיה עוזר ותומך כתמיד. ואני בהחלט אסירת תודה על כך.
ומעבר לזה - כלום.
אולי שיחת טלפון ביום ההולדת שלי, להגיד לי יומולדת שמח. ובשנים שאחרי כן - מייל. ובשנים שאחרי כן - כלום.
ומעולם לא עדכון כלשהו על מה שקורה בחייו, לטוב או לרע. הוא מעולם לא סיפר לי מה קורה בלימודים, או במה הוא מתעניין לאחרונה, ובטח שלא הייתי אצלו מאז שעזב את הבית, וכאמור גם לא יודעתי על החתונה המתקרבת שלו. אבל הוא תמיד תמיד היה שם בשבילי. בכל פעם שרק הייתי צריכה, הוא היה החבר הכי טוב שיכולתי לרצות באיזורי.
הפעם האחרונה היתה לפני שלוש שנים. כמעט בדיוק. ומאז לא ממש דיברנו.

ולא שלא קרו דברים רעים מאז, אבל א' - למזלי, טפו טפו טפו, שום דבר בסדר הגודל ההוא שהיה, ו-ב', החלטתי שלא בא לי לשחק את תפקיד הדרמה קווין יותר. כי אני לא באמת כזאת.
שנים תחזקנו מערכת יחסים שבה הייתי בתפקיד הקוטרית, והוא בתפקיד התומך. בכל קונסטלציה אחרת - זה פשוט לא התקיים. אני הייתי דרמה קווין איתו, כי הוא היה החתיכה המשלימה של הפאזל, זו שמחפשת את זה. שמאפשרת את זה. שצריכה את זה. שדורשת את זה. במודע או שלא במודע.

ואני לא כזאת, בימינו. החיים שלי באמת מעולים, רוב הזמן. ויש לי אנשים טובים סביבי. ויש לי עבודה שטוב לי בה, שמאפשרת לי להרהר בכל הדברים האלה תוך כדי. ואני לא חייבת רק להגיד כמה רע לי כדי לקבל חיבה מאנשים אחרים, אני יכולה גם להיות שמחה ומאושרת.

אבל לא היום.

היום החתול שלי אצל הוטרינר. הוא היה אמור לעבור טיפול שיניים, אבל בגלל שהוא מבוגר, יש לו בעיות עם הכליות. אז גם אי אפשר להרדים אותו, וגם צריך לטפל בכליות שלו.
וזה עולה המון כסף, שלא תכננתי להוציא, ועדיין לא לגמרי תכננתי מאיפה אני אשיג.
והוא עכשיו שם, להשגחה ועירוי. ואין אף אחד שמלטף אותו ואומר לו שיהיה בסדר. המסכן בטח לא מבין מה עובר עליו, למה הוא שם ומה הוא עשה.
וגם אחרי שהוא יחזור, אין לי מושג באיזה מצב הוא יהיה, ואם בכלל נוכל לטפל לו בשיניים כדי שלא יכאב לו כשהוא אוכל, ואם הוא יצטרך עוד טיפולים, ואם נוכל לשלם עליהם.
אני מקווה שהוא לא יצטרך לראות וטרינר עוד הרבה הרבה זמן. כי אני פוחדת שהפעם הבאה תהיה כשנצטרך להרדים אותו.
וכל היום הראש שלי שם. ורציתי ללכת לבקר אותו, אבל אין לי מתי.
אני מקווה שמחר הוא יחזור ויתאושש, ולא יהיה צורך לטפל בעוד בעיה כלשהי.
והכל יהיה בסדר, ואני אחזור למצב הרוח הרגיל שלי.

אבל בינתיים... בינתיים זה פשוט פה עוד קצת.
עמכם הסליחה.

מילים שאני שונאת #24 - פמיניזם.

שוויון בין המינים הוא קצת כמו הסכם השלום עם מצרים - כשמתחילים לדבר עליו הרבה זה סימן שהוא לא באמת מתקיים. אז בד"כ אני מעדיפה לא לדבר ופשוט לעשות, אבל במצבים מסויימים זה כמעט מתבקש.

לפני שבוע בערך נפגשתי עם כמה חברים, ואחת מהם שאלה אותי על דעותיי לגבי פמיניזם.
ובכן, אמרתי לה, אני יודעת שאין עוד הרבה נשים בתחום שלי. אני עושה את מה שאני עושה כמו כל עובד אחר. אני המפרנסת העיקרית כרגע. ועדיין יש לי כמות יפה של זמן איכות עם הילד. על פניו - התגשמות החלום הפמיניסטי, לא?

לא.

אני מגיעה הביתה אחרי תשע שעות של עבודה פיזית. גמורה מעייפות, ולרוב גם רעבה. קורה לא מעט פעמים שאני נכנסת הביתה והדבר בראשון שאני שואלת את האיש הוא "מה יש לאכול?".
והאיש, איש מופלא הוא. בישול הוא אחד התחביבים שלו שיכולים בקלות להפוך למקצוע (מבחינת הרמה והעניין שלו בזה, לא מבחינת הקלות לשרוד בשוק הזה, לצערי). הוא נמצא בבקרים בבית עם צ'ופ, גורם לבית להיראות נורמלי, דואג שיהיה אוכל במקרר לכולנו, לוקח את צ'ופ למפגשי החינוך הביתי שלו ולקלינאית התקשורת באופן קבוע, וכשצריך - הוא יהיה זה שייקח אותו לרופא או לכל פעילות מזדמנת אחרת. לגמרי גבר חייל מי ימצא.
ואחרי שהוא מטפל בכל אלה, לפני שהוא הולך לעבודה שלו שמשלמים לו עליה (הוא עובד בערבים, כשאני בבית), אני עוד נופלת עליו עם העייפות והקיטורים.

וזה לא מרגיש לי כמו פמיניזם. זה מרגיש לי כמו גוד אולד שוביניזם, בהיפוך תפקידים קל.
אני עושה מה שאני יכולה כדי שזה לא יהיה ככה, אבל זה לא תמיד מצליח.

ואולי עכשיו בכלל יזרקו עליי אבנים או משהו, אבל מאז שהתחלתי לעבוד בסנפלינג ולהרגיש ככה, אני מבינה יותר את אותם גברים משנות החמישים שהיום קל להסתכל עליהם כשונאי נשים ומדכאיהן.
אנשים שעבדו בעבודות פיזיות, במפעלים, בתקופה שבה זכויות עובדים היו סוג של מדע בדיוני, ושיוועו למשהו שהם בעצם לא ידעו מהו, כי מגיל קטן הם חונכו לא לגלות רגשות, להביא כסף הביתה, להחזיק את העולם על הכתפיים שבכלל לא נשאלו אם הן רוצות את כל זה. גם להם לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן.
נכון שהם לא שיים (ככה אומרים? מה הרבים של שה?) תמימים. ברור שהיתה שם מידה מסויימת של הנאה מהלך הרוח ההוא שאומר שגברים הם כל יכולים ונשים הן תומכות לחימה.
ועם זאת - גם אז, כמו היום, דברים היו רחוקים מלהיות חד משמעיים.

באותו היום דיברתי עם האיש על סוגיות חינוכיות, ושאלתי אותו האם לתפור לצ'ופ חצאית. מנסיון של חברות שנולד להן בן אחרי בנות שירש מהן את הבגדים הורודים עם המלמלות, לפעמים בנים אוהבים חצאיות מסתובבות ממש כמו בנות.
לאיש זה נראה קצת מיושן, והוא שאל אותי מה הקטע.
הקטע הוא שהמושגים "של בנים" ו-"של בנות" הם פיקציה אחת גדולה. יש דברים בעולם. יש אנשים. וכל אחד לוקח את מה שמתאים לו בלי קשר למה שיש לו או אין לו בין הרגליים.
חלקנו חזקים פיזית, חלקנו בקושי רצים מאה מטר בלי להתנשף. חלקנו אוהבים להתאפר, חלקנו ממש לא. חלקנו נכנסו או ייכנסו להריון, חלקנו לא רוצים או לא יכולים. כולנו שונים זה מזה בכל כך הרבה פרמטרים, כל אחד מאיתנו הוא כל כך ייחודי, שאני באמת לא רואה שום תועלת שהיא בקיטלוג לתוך מסגרת של גברים ונשים.

קחו לכם מה שתרצו. הכל בהישג יד, והכל אפשרי.

מם - עם כמה הרחבות

מה אנשים חושבים שאני עושה:

אין מישהו שדיברתי איתו ולא הזכיר את הדימוי הזה. 

אנשים זרים שרואים אותי אומרים לי כל הכבוד.

ילדים ואימותיהם שרואים אותי מהרחוב מסתכלים עליי ועושים לי שלום.

נראה לי שרק סלבים מקבלים יחס אוהד יותר מהסביבה.

מה אמא שלי חושבת שאני עושה:

סיפרתי לה על התוכניות שלי כמה ימים לפני תחילת הקורס. זה לא היה פשוט, כי בגלל השעות שלה הייתי צריכה שהיא תעזור עם בייביסיטינג על צ'ופ, ואמרתי לה שאני מעדיפה לא להגיד ושהיא לא ממש רוצה לדעת מה אני עושה, ושפשוט תסמוך עליי. 

איכשהו, זה עבד.

היא לא היתה מרוצה למדי כשהיא גילתה את פשר ההסבה המקצועית שלי, אבל התנחמה בעובדה שלפחות אני לא שליחת פיצה.

מה אני חושבת שאני עושה: 

באתרי בנייה יש מעליות, אבל שלא כמו מעליות בבניינים מוכנים, הן לא תמיד מגיעות עד הקומה האחרונה. ונסו אתם לסחוב שני דליים עם ציוד, תיק עם חבלים וכסא, שתי קופסאות של חומר איטום וכל זאת כשאתם לבושים ברתמה וקסדה. 

מה העובד החדש יותר חושב שאני עושה:

עובדים חדשים עוברים תקופת נסיון על הקרקע, כדי לבחון את מידת התאמתם לעבודה. אז בשבילו אני על תקן המאגניבה שכבר עובדת עם החבלים.

מה העובד הותיק יותר חושבת שאני עושה: 

כי הוא כבר יורד עם דיסק ומסיים שתי גלישות ביום, בזמן שאני עובדת עם חומר איטום לא מסוכן בעליל, וזה לוקח לי נצח (מה לעשות שזה לוקח קצת יותר זמן מלשייף).

מה הבוס שלי חושב שאני עושה:

והוא די צודק, צ'ופ נמצא די הרבה במחשבות שלי במשך היום. 

אם כי בעיניו, זה לא דבר רע. הוא טוען שבגלל שיש לי משפחה לפרנס, אני לא אבריז לו מימי עבודה ברגע האחרון, אהיה אחראית ורצינית יותר מהרווקים ההוללים, ושאל אותי אם יש לי עוד כמה חברות עם ילדים שמחפשות עבודה.

מה אני באמת עושה: 

ובכן, לזה לא הצלחתי למצוא תמונה מייצגת.

איטום לא ממש מצטלם סקסי, אני מניחה, גוגל מלא רק בתמונות של מנקי חלונות (אם כי זה די דומה, ויש סרטונים מגניבים ביו טיוב למי שרוצה לראות את זה מקרוב).

אבל בסופו של דבר אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מסתדרת עם הציוד, נתלית על הבניין ועושה את מה שצריך.

מתישהו מסתיים לי היום ואני חוזרת הביתה. וזהו. כולה עבודה, דומה להרבה עבודות אחרות.

גשם

בימים של גשם נשארים בבית.
אמנם זה אומר שלא מקבלים כסף, אבל לא אכפת לי. גם כי שום סכום שבעולם לא שווה את ההרגשה הזוועתית של לקפוא על החבל (ניסיתי את זה כמה פעמים, שורפים ים קלוריות רק על לרעוד מקור ועוד כמות לא קטנה על רחמים עצמיים. לא עוד, עד כמה שזה תלוי בי) וגם כי סוף סוף יש לי הזדמנות להיות עם האיש והצ'ופ ולראות מה הם עושים בחיים.

צ'ופ הוא ילד בחינוך ביתי. הוא לא הולך לגן, הוא הולך לגינה ופוגש שם את החברים הקבועים שלו, ילדי חנ"ב אחרים. כדי לשמור אותו בבית ולא לשלוח אותו לגן וגם להצליח להרוויח מספיק כסף כדי לחיות, אני עובדת בבקרים והאיש עובד משעות אחה"צ עד הלילה (וקם כשצ'ופ מתעורר. אני לא יודעת איך הוא מצליח לשרוד ככה, אבל כל הכבוד לו).
במהלך היום האיש הוא זה שמכין לצ'ופ (ולי) אוכל, לוקח אותו לפעילויות עושה לו יצירה בבית, דואג שיהיה מסודר, ובקיצור - הוא לגמרי הרוח החיה של הבית. ואני - אני יוצאת לעבודה ב-06:45, חוזרת בסביבות ארבע אחה"צ ולרוב גמורה מעייפות.
ואני בהחלט מפסידה את כל הכיף.
בימי גשם יש לי סוף סוף את הצ'אנס להגיד לאיש "תמשיך לישון עוד קצת, אני אקח אותו היום" ולהרגיש קצת כמו אמא אמיתית כשאני מלבישה ומארגנת את צ'ופ ליציאה. להרגיש ממש יעילה כשאני חותכת ירקות ומארגנת לנו צידה לדרך. וסוף סוף אני רואה את צ'ופ בסביבתו הטבעית, והוא מראה לי מאיפה ללכת, ומספר לי על אוטובוסים, ומדבר איתי על כל מיני נושאים שפשוט לא עולים כשאנחנו סתם יושבים בבית ואני עייפה מכדי ליזום משהו נחמד.

אמרו שהשנה תהיה גשומה יחסית.
אני לא לגמרי בטוחה איך נשלם שכ"ד, אבל אני אומרת - Bring it on.

בדרך כלל אני עובדת באתרי בניה.

או לכל הפחות, בבנייני משרדים. אבל כבר כמה ימים אני גולשת בבניין מגורים שכבר גרים בו דיירים, וזה דבר אחר לגמרי.

בניגוד למגדלים של ה-20 קומות שאני גולשת מהם בד"כ, אלו היו שני בניינים חמודים בחצי מהגודל (ישששש! אפשר לסחוב רק חצי מהחבל!) שרק אוכלסו, ואחרי הגשמים בחלק מהדירות היו נזילות מים שצריך לאתר ולאטום.

נסענו לשם מוקדם בבוקר, בשבע וקצת כבר הייתי על החבל, גולשת לתוך מרפסות של אנשים ששותים את הקפה של הבוקר. הם דווקא קיבלו את זה יפה.

עוברת טור של חלונות, ומרגישה קצת מוזר לראות את החיים של אנשים כל כך מקרוב. בדירה אחת יושבת קשישה עם המטפלת שלה שבדיוק מזריקה לה תרופה כלשהי. בדירה אחרת אני רואה את החדר המושקע והצבעוני של עמליה, שהשם שלה כתוב על דלת החדר באותיות עץ צבעוניות. לא יכולה שלא להרהר למה אני מסתכלת על החדר שלה מבחוץ בזמן שהילד שלי בטח היה שמח שאשאר איתו עכשיו. 

בכלל, יש המון ילדים ותינוקות בבניינים האלו. בבניין השני לא היה אף אחד במרפסת או בדירה, כי כנראה שהם נסעו ללדת. בדירה אחרת אני מדברת (מבחוץ, כן?) עם אמא שמחזיקה ילד בן שבועיים על הידיים. בגלישה אחרת אני צריכה לצאת ממרפסת של מישהי שבדיוק החזירה את הילדים מבי"ס. הם ממש מתלהבים מהעניין.

מחייכת אליהם, וחוזרת עייפה מדי לילד שלי.

חלק מהגלישות הסתיימו בתוך דירת גן, שלרוע מזלם של הדיירים היה צריך להחליף להם חלק גדול מהריצוף בבית או משהו כזה, והיו לא מעט פועלים מסביב. אני הגעתי מלמעלה, ושאלתי את הפועלים מאיפה יוצאים, הם אמר לי שדרך הדירה. קצת משונה, כי באמת חיים שם אנשים ואני פשוט נכנסת להם הביתה. הלכתי בהססנות, מופתעת למצוא שם מישהי שמבשלת ועושה שאר דברים שאנשים עושים בבית שלהם. היא מסתכלת עליי מופתעת גם כן, כי היא לא מבינה מאיפה נחתתי פתאום. מוזר ומשעשע. 

וכל האנשים נחמדים, מציעים לי קפה או תה, אומרים לי לשמור על עצמי, שואלים בנימוס אם אני אוכל לעבור בעוד מקום כי כנראה שגם שם יש משהו.

כולם חיים את החלום הבורגני הזה שאני לא בטוחה שהיה עושה אותי מאושרת, אבל שלא אוכל להגיע אליו גם אם ארצה. 

המון גלישות קצרות, ובכל אחת מהן אני עם מצברוח אחר. 

וחזרה מ-א-ו-ד מאוחרת הביתה. 

נראה לי שלא עבדתי כל כך הרבה שעות ברציפות בשבע השנים האחרונות בערך.

מקווה מאוד לא לעשות כלום כל הסופ"ש, אבל איכשהו, אני בספק אם זה מה שיקרה. בכל זאת, ילד בבית. :-)

אז היום עבדתי עם פטישון.

למי שטרם הכיר אותי (מצד אחד - רשומה ראשונה. מאיפה תכירו. מצד שני, מי כבר יקרא אותה חוץ מאלו שכבר מכירים?), אני סנפלינגאית. בקיץ עברתי קורס סנפלינג שמאפשר לעבוד בתחום (או יותר נכון להשתמש בו בשביל עבודות אחרות, אני לא עושה סנפלינג בטבע) ומאז אני גולשת על בניינים באופן יומיומי.

טוב, כמעט.

בהתחלה היה לי קצת קשה להשתלב בתחום. אחרי שסיימתי את הקורס התחלתי לעבוד והסתבר לי מה שכבר ידעתי מראש - זה הרבה פחות קל ממה שזה נראה. הדלי של המים בניקוי החלונות כבד. גם להסתובב עם תיק ובו חבל וציוד גלישה זה לא ממש קל. במיוחד אם צריך לטפס איתו קומה-שתיים במדרגות. וצריך גם ללמוד את העבודה עצמה. אחרי הכל, לא ממש ניקיתי חלונות או עבדתי בבניין או בשיפוצים לפני כן. כלי העבודה המאסיבי ביותר שהשתמשתי בו עד אז היה מברג, בערך.
ובחברות כאלו לעתים רחוקות יש מישהו שבאמת יש לו זמן להקדיש לך. אין צוות הדרכה מסודר. מלמדים אותך מה שאפשר בזמן שיש, והלאה - תסתדרי.
ולא ממש הסתדרתי.
אז אם היה צריך מישהו על הקרקע - זו הייתי אני.
ואם עשו עבודות של שיקום מבנים - לרוב הייתי בתפקידים תומכי לחימה ולא גלשתי בפועל.
ולא ממש גלשתי כל יום, ולא ממש הצלחתי לפתח את הביטחון בעצמי ובחבל, ובסופו של דבר התפוטרתי מאותה החברה.
אבל כשעוד הייתי שם, נוצר בי מן רושם כזה שלרדת לגלישה רק עם דלי ומגב -את זה כל אחד כמעט יכול לעשות. המאגניבים שיודעים מה הם עושים - הם יורדים עם פטישונים, דיסקים ושאר דברים שפועלים על חשמל ועוסקים בפירוק לגורמים של בטון.

ואז הגעתי לחברה הנוכחית שאני עובדת בה. שבכלל לא עושה ניקוי חלונות כרגע (אבל רגע, זה הכי קל, לא?).
ושעובדים כרגע באתרי בנייה. ושעם הזמן - אני אלמד לעשות הכל.
ואכן התחלתי ללמוד בה. רוב הזמן אני עושה איטום לשיש עם חומר דביק שאף אחד לא אוהב, חוץ ממני וגם זה רק בימים יפים. הגלישות הרבה יותר ארוכות מאלו של ניקוי החלונות - לפעמים אני עולה על החבל לפני תשע בבוקר ויורדת ממנו בשלוש וחצי בצהריים, ויורדים עם הרבה יותר ציוד - חומר איטום, דלי עם מים וסבון והתיק האישי שלי,  אבל פחות אינטנסיביות, הרבה יותר קלות, להפתעתי הרבה.

ועדיין, היתה לי רתיעה מסויימת מלגלוש עם כלי עבודה חשמליים.
בהתחלה לימדו אותי לעבוד עם דיסק. הכוונה למן מכשיר שנראה כאילו הוצא מחלום הבלהות של מישהו - מכשיר שבראשו יש נייר זכוכית עגול שמסתובב במהירות גבוהה ומשייף שיש. בעצם, הוא משייף כל מה שהוא נוגע בו, וכדאי מאוד שלא ייגע ביד שלך או בחבלים שלך.
ואכן העזתי לעבוד איתו רק על במת הרמה. אבל בהתחשב בכך שהבחור השני יותר מהיר ממני ושאף אחד חוץ ממני לא ממש רוצה לאטום, זה הסתדר טוב.
והיום - היום עבדתי בפעם הראשונה עם פטישון. בניגוד לאיך שזה נשמע, פטישון אינו פטיש קטן אלא יותר כמו מקדחה על סטרואידים. הוא יכול לקדוח חור, והוא יכול גם לפרק קיר. תלוי איך משתמשים בו.
הבוס שלי הסתכל עליי היום בבוקר במבט מודאג והזהיר אותי שצפוי לי יום קשה. שהוא בכלל לא בטוח שאוכל לעשות את זה. חשבתי שהוא אומר את זה רק כדי להפחיד אותי.
זה דווקא התחיל פשוט - התחברתי לחבל, ואז הוגשו לי שתי מקדחות ופטישון. וכבל לחבר אליו את כל אלה. ודלי עם עוד כמה פיצ'פקעס. אבל מה אכפת לי, לא אני סוחבת, החבל סוחב.
מקדחה אחת היתה סתם חלשה מדי, נשארתי עם הפטישון ועוד אחת עם תפקיד קצת שונה.
ואז הבנתי מה היה כל כך קשה - הפטישון, למרות הרגלו המגונה להכות לא רק את הקיר אלא גם את מי שמחזיק אותו מהצד השני (לעזאזל עם החוק ההוא של ניוטון, באמת כל כך נחוץ לשמר אנרגיה?), דווקא היה בסדר. לא גורם נזק כמו הדיסק, מתנהג יפה רוב הזמן. אבל כדי לקדוח איתו צריך קונטרה. וקונטרה זה דבר שלפעמים קצת קשה להשיג על החבל, ועל אחת כמה וכמה כשצריך לקדוח במרפסת, כשהדבר היחיד שאפשר להשעין עליו את הרגליים הוא המעקה של המרפסת מתחתיה, ושהגובה של הקודח (במקרה הזה - אני) הוא מטר וחצי. הרגליים פשוט לא מגיעות והפטישון מעיף אותך לעזאזל אחורה. או הצידה. או לאן שבא לו.

הצלחתי לעבוד איתו בערך חמש קומות לפני שאמרתי נואש.

אבל זה לא סוף עצוב. ממש לא.
יש בי חלק קטן ששמח שסוף סוף עשיתי את מה שהמאגניבים עושים, ולא השתפנתי. ואפילו הצלחתי בזה לכמה זמן.
וכשיצטרכו לקדוח במקום שבאמת יהיה בו איפה לשים קצה של רגל - יילך לי הרבה יותר בקלות.
ועשיתי משהו חדש שלא עשיתי קודם.

ולאט לאט אני מרוויחה לעצמי את היכולת לקרוא לעצמי סנפלינגאית. בלי כל מיני הסתייגויות של "אבל אני חדשה בזה" או "אני עדיין הרבה על הקרקע". סנפלינגאית, שעולה כל בוקר על החבל, חמישה ימים בשבוע, ויורדת ממנו פלוס מינוס בשלוש וחצי.