שוויון בין המינים הוא קצת כמו הסכם השלום עם מצרים - כשמתחילים לדבר עליו הרבה זה סימן שהוא לא באמת מתקיים. אז בד"כ אני מעדיפה לא לדבר ופשוט לעשות, אבל במצבים מסויימים זה כמעט מתבקש.
לפני שבוע בערך נפגשתי עם כמה חברים, ואחת מהם שאלה אותי על דעותיי לגבי פמיניזם.
ובכן, אמרתי לה, אני יודעת שאין עוד הרבה נשים בתחום שלי. אני עושה את מה שאני עושה כמו כל עובד אחר. אני המפרנסת העיקרית כרגע. ועדיין יש לי כמות יפה של זמן איכות עם הילד. על פניו - התגשמות החלום הפמיניסטי, לא?
לא.
אני מגיעה הביתה אחרי תשע שעות של עבודה פיזית. גמורה מעייפות, ולרוב גם רעבה. קורה לא מעט פעמים שאני נכנסת הביתה והדבר בראשון שאני שואלת את האיש הוא "מה יש לאכול?".
והאיש, איש מופלא הוא. בישול הוא אחד התחביבים שלו שיכולים בקלות להפוך למקצוע (מבחינת הרמה והעניין שלו בזה, לא מבחינת הקלות לשרוד בשוק הזה, לצערי). הוא נמצא בבקרים בבית עם צ'ופ, גורם לבית להיראות נורמלי, דואג שיהיה אוכל במקרר לכולנו, לוקח את צ'ופ למפגשי החינוך הביתי שלו ולקלינאית התקשורת באופן קבוע, וכשצריך - הוא יהיה זה שייקח אותו לרופא או לכל פעילות מזדמנת אחרת. לגמרי גבר חייל מי ימצא.
ואחרי שהוא מטפל בכל אלה, לפני שהוא הולך לעבודה שלו שמשלמים לו עליה (הוא עובד בערבים, כשאני בבית), אני עוד נופלת עליו עם העייפות והקיטורים.
וזה לא מרגיש לי כמו פמיניזם. זה מרגיש לי כמו גוד אולד שוביניזם, בהיפוך תפקידים קל.
אני עושה מה שאני יכולה כדי שזה לא יהיה ככה, אבל זה לא תמיד מצליח.
ואולי עכשיו בכלל יזרקו עליי אבנים או משהו, אבל מאז שהתחלתי לעבוד בסנפלינג ולהרגיש ככה, אני מבינה יותר את אותם גברים משנות החמישים שהיום קל להסתכל עליהם כשונאי נשים ומדכאיהן.
אנשים שעבדו בעבודות פיזיות, במפעלים, בתקופה שבה זכויות עובדים היו סוג של מדע בדיוני, ושיוועו למשהו שהם בעצם לא ידעו מהו, כי מגיל קטן הם חונכו לא לגלות רגשות, להביא כסף הביתה, להחזיק את העולם על הכתפיים שבכלל לא נשאלו אם הן רוצות את כל זה. גם להם לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן.
נכון שהם לא שיים (ככה אומרים? מה הרבים של שה?) תמימים. ברור שהיתה שם מידה מסויימת של הנאה מהלך הרוח ההוא שאומר שגברים הם כל יכולים ונשים הן תומכות לחימה.
ועם זאת - גם אז, כמו היום, דברים היו רחוקים מלהיות חד משמעיים.
באותו היום דיברתי עם האיש על סוגיות חינוכיות, ושאלתי אותו האם לתפור לצ'ופ חצאית. מנסיון של חברות שנולד להן בן אחרי בנות שירש מהן את הבגדים הורודים עם המלמלות, לפעמים בנים אוהבים חצאיות מסתובבות ממש כמו בנות.
לאיש זה נראה קצת מיושן, והוא שאל אותי מה הקטע.
הקטע הוא שהמושגים "של בנים" ו-"של בנות" הם פיקציה אחת גדולה. יש דברים בעולם. יש אנשים. וכל אחד לוקח את מה שמתאים לו בלי קשר למה שיש לו או אין לו בין הרגליים.
חלקנו חזקים פיזית, חלקנו בקושי רצים מאה מטר בלי להתנשף. חלקנו אוהבים להתאפר, חלקנו ממש לא. חלקנו נכנסו או ייכנסו להריון, חלקנו לא רוצים או לא יכולים. כולנו שונים זה מזה בכל כך הרבה פרמטרים, כל אחד מאיתנו הוא כל כך ייחודי, שאני באמת לא רואה שום תועלת שהיא בקיטלוג לתוך מסגרת של גברים ונשים.
קחו לכם מה שתרצו. הכל בהישג יד, והכל אפשרי.
ובכן, אמרתי לה, אני יודעת שאין עוד הרבה נשים בתחום שלי. אני עושה את מה שאני עושה כמו כל עובד אחר. אני המפרנסת העיקרית כרגע. ועדיין יש לי כמות יפה של זמן איכות עם הילד. על פניו - התגשמות החלום הפמיניסטי, לא?
לא.
אני מגיעה הביתה אחרי תשע שעות של עבודה פיזית. גמורה מעייפות, ולרוב גם רעבה. קורה לא מעט פעמים שאני נכנסת הביתה והדבר בראשון שאני שואלת את האיש הוא "מה יש לאכול?".
והאיש, איש מופלא הוא. בישול הוא אחד התחביבים שלו שיכולים בקלות להפוך למקצוע (מבחינת הרמה והעניין שלו בזה, לא מבחינת הקלות לשרוד בשוק הזה, לצערי). הוא נמצא בבקרים בבית עם צ'ופ, גורם לבית להיראות נורמלי, דואג שיהיה אוכל במקרר לכולנו, לוקח את צ'ופ למפגשי החינוך הביתי שלו ולקלינאית התקשורת באופן קבוע, וכשצריך - הוא יהיה זה שייקח אותו לרופא או לכל פעילות מזדמנת אחרת. לגמרי גבר חייל מי ימצא.
ואחרי שהוא מטפל בכל אלה, לפני שהוא הולך לעבודה שלו שמשלמים לו עליה (הוא עובד בערבים, כשאני בבית), אני עוד נופלת עליו עם העייפות והקיטורים.
וזה לא מרגיש לי כמו פמיניזם. זה מרגיש לי כמו גוד אולד שוביניזם, בהיפוך תפקידים קל.
אני עושה מה שאני יכולה כדי שזה לא יהיה ככה, אבל זה לא תמיד מצליח.
ואולי עכשיו בכלל יזרקו עליי אבנים או משהו, אבל מאז שהתחלתי לעבוד בסנפלינג ולהרגיש ככה, אני מבינה יותר את אותם גברים משנות החמישים שהיום קל להסתכל עליהם כשונאי נשים ומדכאיהן.
אנשים שעבדו בעבודות פיזיות, במפעלים, בתקופה שבה זכויות עובדים היו סוג של מדע בדיוני, ושיוועו למשהו שהם בעצם לא ידעו מהו, כי מגיל קטן הם חונכו לא לגלות רגשות, להביא כסף הביתה, להחזיק את העולם על הכתפיים שבכלל לא נשאלו אם הן רוצות את כל זה. גם להם לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן.
נכון שהם לא שיים (ככה אומרים? מה הרבים של שה?) תמימים. ברור שהיתה שם מידה מסויימת של הנאה מהלך הרוח ההוא שאומר שגברים הם כל יכולים ונשים הן תומכות לחימה.
ועם זאת - גם אז, כמו היום, דברים היו רחוקים מלהיות חד משמעיים.
באותו היום דיברתי עם האיש על סוגיות חינוכיות, ושאלתי אותו האם לתפור לצ'ופ חצאית. מנסיון של חברות שנולד להן בן אחרי בנות שירש מהן את הבגדים הורודים עם המלמלות, לפעמים בנים אוהבים חצאיות מסתובבות ממש כמו בנות.
לאיש זה נראה קצת מיושן, והוא שאל אותי מה הקטע.
הקטע הוא שהמושגים "של בנים" ו-"של בנות" הם פיקציה אחת גדולה. יש דברים בעולם. יש אנשים. וכל אחד לוקח את מה שמתאים לו בלי קשר למה שיש לו או אין לו בין הרגליים.
חלקנו חזקים פיזית, חלקנו בקושי רצים מאה מטר בלי להתנשף. חלקנו אוהבים להתאפר, חלקנו ממש לא. חלקנו נכנסו או ייכנסו להריון, חלקנו לא רוצים או לא יכולים. כולנו שונים זה מזה בכל כך הרבה פרמטרים, כל אחד מאיתנו הוא כל כך ייחודי, שאני באמת לא רואה שום תועלת שהיא בקיטלוג לתוך מסגרת של גברים ונשים.
קחו לכם מה שתרצו. הכל בהישג יד, והכל אפשרי.
