בימים של גשם נשארים בבית.
אמנם זה אומר שלא מקבלים כסף, אבל לא אכפת לי. גם כי שום סכום שבעולם לא שווה את ההרגשה הזוועתית של לקפוא על החבל (ניסיתי את זה כמה פעמים, שורפים ים קלוריות רק על לרעוד מקור ועוד כמות לא קטנה על רחמים עצמיים. לא עוד, עד כמה שזה תלוי בי) וגם כי סוף סוף יש לי הזדמנות להיות עם האיש והצ'ופ ולראות מה הם עושים בחיים.
צ'ופ הוא ילד בחינוך ביתי. הוא לא הולך לגן, הוא הולך לגינה ופוגש שם את החברים הקבועים שלו, ילדי חנ"ב אחרים. כדי לשמור אותו בבית ולא לשלוח אותו לגן וגם להצליח להרוויח מספיק כסף כדי לחיות, אני עובדת בבקרים והאיש עובד משעות אחה"צ עד הלילה (וקם כשצ'ופ מתעורר. אני לא יודעת איך הוא מצליח לשרוד ככה, אבל כל הכבוד לו).
במהלך היום האיש הוא זה שמכין לצ'ופ (ולי) אוכל, לוקח אותו לפעילויות עושה לו יצירה בבית, דואג שיהיה מסודר, ובקיצור - הוא לגמרי הרוח החיה של הבית. ואני - אני יוצאת לעבודה ב-06:45, חוזרת בסביבות ארבע אחה"צ ולרוב גמורה מעייפות.
ואני בהחלט מפסידה את כל הכיף.
בימי גשם יש לי סוף סוף את הצ'אנס להגיד לאיש "תמשיך לישון עוד קצת, אני אקח אותו היום" ולהרגיש קצת כמו אמא אמיתית כשאני מלבישה ומארגנת את צ'ופ ליציאה. להרגיש ממש יעילה כשאני חותכת ירקות ומארגנת לנו צידה לדרך. וסוף סוף אני רואה את צ'ופ בסביבתו הטבעית, והוא מראה לי מאיפה ללכת, ומספר לי על אוטובוסים, ומדבר איתי על כל מיני נושאים שפשוט לא עולים כשאנחנו סתם יושבים בבית ואני עייפה מכדי ליזום משהו נחמד.
אמרו שהשנה תהיה גשומה יחסית.
אני לא לגמרי בטוחה איך נשלם שכ"ד, אבל אני אומרת - Bring it on.
אמנם זה אומר שלא מקבלים כסף, אבל לא אכפת לי. גם כי שום סכום שבעולם לא שווה את ההרגשה הזוועתית של לקפוא על החבל (ניסיתי את זה כמה פעמים, שורפים ים קלוריות רק על לרעוד מקור ועוד כמות לא קטנה על רחמים עצמיים. לא עוד, עד כמה שזה תלוי בי) וגם כי סוף סוף יש לי הזדמנות להיות עם האיש והצ'ופ ולראות מה הם עושים בחיים.
צ'ופ הוא ילד בחינוך ביתי. הוא לא הולך לגן, הוא הולך לגינה ופוגש שם את החברים הקבועים שלו, ילדי חנ"ב אחרים. כדי לשמור אותו בבית ולא לשלוח אותו לגן וגם להצליח להרוויח מספיק כסף כדי לחיות, אני עובדת בבקרים והאיש עובד משעות אחה"צ עד הלילה (וקם כשצ'ופ מתעורר. אני לא יודעת איך הוא מצליח לשרוד ככה, אבל כל הכבוד לו).
במהלך היום האיש הוא זה שמכין לצ'ופ (ולי) אוכל, לוקח אותו לפעילויות עושה לו יצירה בבית, דואג שיהיה מסודר, ובקיצור - הוא לגמרי הרוח החיה של הבית. ואני - אני יוצאת לעבודה ב-06:45, חוזרת בסביבות ארבע אחה"צ ולרוב גמורה מעייפות.
ואני בהחלט מפסידה את כל הכיף.
בימי גשם יש לי סוף סוף את הצ'אנס להגיד לאיש "תמשיך לישון עוד קצת, אני אקח אותו היום" ולהרגיש קצת כמו אמא אמיתית כשאני מלבישה ומארגנת את צ'ופ ליציאה. להרגיש ממש יעילה כשאני חותכת ירקות ומארגנת לנו צידה לדרך. וסוף סוף אני רואה את צ'ופ בסביבתו הטבעית, והוא מראה לי מאיפה ללכת, ומספר לי על אוטובוסים, ומדבר איתי על כל מיני נושאים שפשוט לא עולים כשאנחנו סתם יושבים בבית ואני עייפה מכדי ליזום משהו נחמד.
אמרו שהשנה תהיה גשומה יחסית.
אני לא לגמרי בטוחה איך נשלם שכ"ד, אבל אני אומרת - Bring it on.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה