בימים האחרונים התחלתי לשמוע רדיו בעבודה, בעיקר גל"צ.
התחנה הזו היתה שימושית היום במיוחד, כי בכל התחנות שידרו שירים ישראליים בעלי אקורדים מינוריים (לאו דווקא עצובים, אני בספק אם טרחו בכלל להקשיב למילים) ובגלי צהל היו דיונים מעניינים למדי. לצערי אני לא יכולה לתמצת לכם את כל 'המילה האחרונה' של היום, אבל אם יש לכם זמן - לכו לאתר ותקשיבו. עד כדי כך.
מן הסתם לא צמתי היום. גם לא הרגשתי אבלה במיוחד הבוקר. אם כי לקראת הצהריים כבר הייתי שקועה במחשבות על היום הזה. על שנאת החינם שהפכה לאורח חיים בלי שבכלל ישימו לב שהיא כאן, שם ובכל מקום.
יושבים אנשים ומחכים לבית המקדש. חלק עוסקים בבניינו ממש, מתכננים והוגים איך הוא יהיה ויראה, ומה יהיה בו.
מחכים לגאולה, למשיח. למישהו שיבוא ויפתור הכל, ואז יהיו שלום, אחווה ואחדות. אז פתאום נרגיש טוב.
אם יש יום שבו אני מרגישה שזה לא יקרה, זה היום.
לא כי כל כך נורא פה, אלא כי אף אחד לא יבוא וייקח את כל הבעיות שלנו באורח קסם. לא מלאך, לא שרף, לא שליח ולא אלוהים בכבודו ובעצמו. זה לא קרה כשהיה בית מקדש, זה לא קרה כשאלוהים היה גלוי לעם וזה לא יקרה עכשיו או בכלל.
אבל אל ייאוש. כל אחד יכול לקחת אחריות על הרגשות שלו, להפוך את הקולות הפנימיים שלו לחיוביים יותר ולהרגיש איך הוא גואל את עצמו ואת סביבתו הקרובה. זה אולי יישמע קצת כמו ניו אייג' בולשיט להגיד שהכל הוא חשיבה חיובית ותו לא וזה אכן קצת פשטני, אבל זה חלק גדול מזה.
להגיד שדופקים אותי כל הזמן - זו שנאת חינם. זה להאשים גורם ערטילאי (או פחות ערטילאי) בכך שכל מה שהוא עושה זה נגדך לא מראה על חיבה יתרה. אף אחד לא עושה דברים נגד מישהו אחר. לרוב, אנשים עושים דברים בעד עצמם. וכשמסתכלים על זה ככה הם נראים טיפה פחות שליליים (גם אגואיסטיות היא לא משהו תכונה, אבל לא למקרים כאלו אני מתכוונת).
לא תמיד אנחנו זוכרים לדון אנשים לכף זכות. אולי יש להם סיבות משלהם? אולי אנחנו לא רואים את כל התמונה? הכי קל להתעצבן, בלי לשים לב שכשאנחנו עושים את זה אנחנו מרחיקים את עצמנו מהתחושה הפנימית הזו שהגאולה שלנו היא ממש פה ובהישג יד.
כן, ניו אייג' בולשיט, אני יודעת.
אבל כך או כך, ביום חמישי חל ט"ו באב, חג האהבה. יש את אלו שיגידו "תרמתי כבר בוולנטיינ'ס דיי" ויש כאלו שגם השבוע מתכוננים למנת הקיטש הורוד והשוקולדי והתכשיטי שעולה לא מעט כסף.
במקום זה (או אם ממש תתעקשו, אז בנוסף, אני לא אמנע מאף אחד שוקולד) אולי אפשר לקחת רגע ולחשוב איך מגיעים מאפס למאה תוך חמישה ימים, איך עוברים מהרהורים על שנאת חינם לאהבה. לא אהבה רומנטית, פשוט אהבה. וקבלה. ונתינה. וחינם.
יש כל כך הרבה שנאת חינם סביבנו, האם יש פה גם אהבת חינם? ביחס ישר? הפוך? נסתרת? גלויה?
תוכלו למצוא אותה עד יום חמישי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה