בסופו של יום, כולנו ילדים. גם אלו שיכחישו נמרצות, שינופפו בעבודה הסופר אחראית ומחוייטת שלהם ובעובדה שהם לא סובלים לבזבז את הזמן על משחקים, מנוחה וזוטות שכאלו. כווווולכם - ילדים.
וכמו כל ילד, במודע או שלא במודע, כולנו מחפשים עוגן כלשהו, משהו מוצק שאפשר להתכוונן לפיו. חלק מצאו את אלוהים, חלק סתם מיישרים קו עם המיינסטרים, חלק סומכות בצורה עיוורת על הבעל... כולנו מחפשים במידה זו או אחרת את המבוגר האחראי.
פעם זה היה מאוד פשוט. בימים ההם כשהיה רק ערוץ אחד בטלויזיה, שתיים וחצי מפלגות, החנויות היו סגורות בין אחת וחצי לארבע, אנשים היו עובדים באותו המקום עד הפנסיה ולא היו יותר מדי טלטלות בחיים. כלומר, סביר להניח שהיו, אבל רוב האנשים ידעו פחות או יותר איפה הם נמצאים ולאיזה כיוון החיים שלהם הולכים.
היום נדמה שהמבוגר האחראי לא לגמרי החליט מה הוא רוצה מאיתנו.
אנחנו מקשיבים לממשלה. אנחנו מקשיבים לפרשנים בחדשות. אנחנו מקשיבים לפרסומות בטלויזיה. אנחנו מנסים ליישר קו עם המיינסטרים. אבל כל אחד מושך אותנו לכיוון אחר:
לפני חודש-חודשיים העלו את המס על הסיגריות והאלכוהול כדי להעביר כסף לשקר כלשהו אחר. נשמע הגיוני. אלו מוצרי מותרות, לא? ואם יש למישהו כסף להוציא על מוצרי מותרות, כנראה שאפשר לקחת ממנו כדי לסבסד משהו אחר.
מצד שני, אם אלו מוצרי מותרות ואין לנו כסף מיותר, אמא היתה אומרת לקנות מהם פחות. כשאין כסף צריך להצטמצם. וגם זה נשמע הגיוני. אבל אם לא נקנה את א', מאיפה יעבירו את הכסף לב'?
לפני קצת יותר חודשים, כל האוכלוסיה עשתה יופי של עבודה בחיסכון בחשמל. באמת דוגמה ומופת. ואז חברת החשמל התלוננה על הרווחים הנמוכים והעלתה את תעריפי החשמל.
נדמה כאילו כל דבר שאנחנו עושים הוא לא בסדר. כשמנסים לחסוך ולקנות ברשתות הגדולות אנחנו דופקים את בעלי החנויות הפרטיות שנסגרות על ימין ועל שמאל. כשאנחנו מנסים לחיות כמו שמראים לנו בפרסומות המשודרות בערוצי טלויזיה סבירים לגמרי או מודפסות בעיתונים לאדם הפשוט אנחנו מואשמים שאנחנו נהנתנים אוכלי סושי. ולא שמפרסמים שם אופנה עילית כלשהי, מקסימום מבצעי סופעונה בפוקס.
ומילא אם איזשהו מקור סמכותי היה שומר על עקביות בנושא. אבל הפרסומות מעודדות אותנו מצד אחד לחסוך ולקנות במקום הזול ומצד שני לקנות דברים שלא תמיד צריך; הממשלה מעודדת אותנו לעבור לפריפריה אבל מדגימה אפס השקעה בתחבורה ציבורית ומעלה את מחיר הדלק; פרשן כלשהו אומר מצד אחד שצריך להדק את החגורה ולא לקנות כל דבר שרואים, ואחר כך מדווח על האטה במשק. למי נקשיב?
כולנו ילדים עם ADHD חמור ובלי ריטלין, והמבוגר האחראי לא רק שלא עוזר, הוא גם נותן לנו צלחת עוגיות להעלאת הסוכר בדם כדי שנמשיך לעשות כל כך הרבה רעש ולא נוכל לשבת רגע בשקט ולחשוב מה לעשות עם עצמנו.
אנחנו יוצרים בועה ענקית של רעש שמישהו מבחוץ מתדלק, לא כי הוא ירוויח מזה משהו אלא כי הוא יפסיד את התחתונים שלו ברגע שנשים לב שאין פה כלום.
ולא רק מישהו אחד כזה.
תקראו לי סמולנית אנרכיסטית עוכרת, אבל אין מבוגר אחראי. אין דרך ברורה. אין משהו אחד בטוח שאפשר לסמוך עליו. אפילו אבינו שבשמיים, יש שבעים פנים לתורתו.
האנרכיה כבר כאן, ורציתי לכתוב "אם נרצה ואם לא" אבל די ברור שרובנו לא רוצים. זה לא משנה את העובדה שאיש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר, והממשלה לא מיישמת החלטות שהיא עצמה קיבלה, סתם כי לא בא לה, במיוחד כשזה קשור להעברת תקציבים. אבל מפמפמת לנו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
הלכנו לאיבוד, נעמדנו במקום אחד לחכות שימצאו אותנו, ואף אחד לא בא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה